לעיתים קרובות קשה מאוד לכתוב תכנים של סקס אורבני הקשור לחג ההאלווין. זה אתגר מעניין לנסות וליצור סיפור אימתני ואפל בעונה הזאת, והאהבתי לכתוב דווקא תכנים קוטלים ומזעזעים. למי שמתעניין בסיפורי מין מפחידים ומזוהים עם האפלה, הטקסט הבא עשוי לעניין, אך אם לא בא לכם לקרוא על אנשים שמקיימים יחסי מין עם גופות מונעות חיים מחדש, אולי עדיף לדלג עליו.
אני מתעוררת בצליל צווחה. אין לי מושג למה, אך אני קמה בחריקת נשימה צורמת וקולנית עד כדי אכזריות, שורטת את גרוני. זה מפחיד, זה מזעזע, ואני לא מצליחה להבין מה קורה לי. לוקח לו כמה דקות לשורר אותי ולרגיע אותי, דרך ליטופים עדינים וקול נמוך של מנחם ‘ששש’ באוזני.
אני מנסה להתרומם מהמיטה, אך משהו חוסם אותי. אני מנסה להזיז את ידיי, אך בלי הצלחה. המילים חסומות, הקול נמחץ, והתחושה היא כאילו מישהו ניתק את מיתרי הקול שלי באחת. זה רגע של חוסר יכולת לנשום, כאילו החמצן אוזל לי במהירות, והצרחות שלי מקרטעות, מתהפכות לשקט מוחלט.
לפחות הצעקות נעלמות. זו הרגשה של הפסקת נשימה פתאומית, כאילו המימן שלי פשוט נתרוקן ללא סימן אזהרה. אני מנסה לנשום שוב, אך לא מצליחה. באותה שנייה אני מרגישה את גופו של האיש שמחבק אותי, תומך בראש הרך והרגיש שנופל אל תוך זרועו. אני אפילו לא יכולה להסתכל למעלה, מרכינה את הראש בכאב, אך אני בכל זאת שומעת את נשימותיו ומרגישה את מגעו על פניי, כפי שאני מנסה להחזיר לעצמי את ההכרה ולהגיב לגעתו.
הוא מגעיל אותי בשפתיו המלחות, ולטעמו יש חוויה ביולוגית טהורה. הריח שבפי הוא מתכתי חמוץ, ואני רוצה להקיא. בעדינות הוא מניח אצבע על עפעפי השמאלי ומושך אותם לאחור, באור הבהיר של החדר הזוהר מתברר באופן חד-משמעי שהעיניים שלי אינן מגיבות לקרינה חדה, והמוארת בברקים בין הריסים שלי. ההקלה באה מיידית. פניו של האיש מחליקים לפניי ומסתירים את האור המסנוור, ואני נרגעת מיד. אני מרגישה שברגע שאני נמצאת לידו, לא אוכל להישא בפחד: הוא מכיר אותי בכל ליבו, ומטפל בי באהבה אינסופית, בלתי תלויה בשום צורך אחר. הוא מביט לתוך עיני, מתוך דאגה עדינה ואוהבת, ואומר:
“הכל בסדר. אני כאן. אתה בסדר.”
אני לא מ ספקת בו לרגע. אני סומכת עליו בכל נימי נפשי. האהבה שלו היא הבסיס והקשת שעליה אני אוספת את כל הידע והחוויות שלי מעכשיו והלאה. אך עם כל זאת, אני תוהה – איך קוראים לו? השאלה הזאת מטרידה אותי כמו סקרנות מופגנת, האם אני באמת מכירה את שמו של האיש המדהים שמלווה את נשמתי? המקום בו אני נמצאת, הזיכרונות הקשים, ההכרה המוחלטת שהוא באמת אוהב אותי – כל אלה משאירים אותי עם תהיות ועצבות.
הזיכרון שלי מעורפל, ואני תוהה: למה אני לא נהגתי לזכור את שמו? למה אני כל כך מבולבלת? ומה קרה בדיוק כשהעירו אותי? אני יודעת שיש סיבה לכך שלא מגיבות לי העיניים לאור חזק, אני מרגישה את זה במושכלות, אך לא מצליחה לתפוס או להבין משמעות מדויקת. בקצה של תודעתי אני בטוחה – האיש שמחזיק אותי בידיו הטובות, הוא בטוח בטוח – אני מרגישה את אהבתו בכל נימי נשמתי. אני מזהה את קולה הרך, ומי שגדלתי אותי מבלי שאדע את שמו, אומר לי באהבה עצומה: “אני אוהב אותך מאוד.”
הוא נוגע בי באכפתיות רבה, בידיים גדולות ומגומעות, אך תמיד עדינות מאוד. אני שוכבת על השולחן, ואני לא מרגישה היכן אני מתחילה ואיפה אני נגמרת, אך ככל שהוא מלטף אותי באהבה, אני מרגישה את ההכרה החדשה שלי מתעוררת. ראשית את צווארי, שזו תוצאה של מגע אצבעותיו על הגיד שמתח לאורך צד הצוואר, אחר כך את קו הכתף שלי, וברגע זה אני מתחילה להרגיש את הגוף שלי מחדש – כמו שצייר או מצייר חיים בכל חלק שמטופל על ידו.
אני חזרה לאהוב אותו, ואני לא לגמרי מבינה למה. אני רק יודעת, בוודאות מושלמת, שאני חייבת את חיי בו. כך, למרות שאיני זוכרת את שמו, אני ברור שהצלת אותו לחיים שלי. ואולי יותר – הקמתי אותו מחדש? משהו באישיות שלי מרגיש שזה יותר – כי אני יודעת שהייתי מתה. אני מנסה לנשום עוד פעם, אבל זה שוב חסום – אולי אני עדיין מתה, והחיים שמתעוררים בתוכי הם ההמשך של תהליך הלא קונבנציונלי הזה.
הוא אוחז במפרקים שלי ומניח את שפתיו יבשות באזור הדופק, ומבין שאי אפשר לי להסתכל למטה ולראות אותו, אך אני מרגישה, בכל זאת, את מגעו. הוא זה שמעניק לי חיים. החיים שלי, לפחות. ואז, כשهو נשקו על בטני, אני מזכירה עוד פרטים: הפצעים, הצלקות, התפרים, את המושגים על הייחודיות שבתוכה, איך הוא חותך ומתפורר את התפרים, ומגלה את המומחיות שבעבודת התפירה והחיבור, עם כל המסירות שלו.
“הכל שלך כל כך יקר,” הוא מרשרש בקול רך, מחליק על הצלקות והקרעים בגופני, ואומר: “אני אוהב אותך כל כך, שלפעמים זה כואב לי שלא נגעתי בך. אתה כל כך יקר לי.” בעונה הזאת, בו הוא משחרר אותי משתי פסיעות, אני מוצאת את עצמי מרגישה את כל הגוף מתעורר מחדש ומתמלא בחיים – בכל פינה ופינה, בכל נים ופגם. אני מרגישה מחדש את הלב הפועם, את התחושה שהייתה מנת חלקי לפני כן, ושכעת היא חוזרת אלי בדרכים שאני לא תמיד מבינה. אני מושיטה אליו את ידיי במאמץ, ומביטה בו בשמחה, מנסה לומר כמה מילות אהבה, אך המילים חסומות. רק המולה, צרחה, וקול שאיננו לגמרי ברור – כל אלה מספקים לי הרגשה שאני חיה, ושאני חשה אותו בכל חלק בגופי.
הוא מתקרב ומטפס מעליי, ומחבק אותי חזק. אני מרגישה את משקל גופו, אותו גובה ואותו כוח שמביא אותי אל שיא חדש של חיים. אני מנסות להתרומם קלות, למשוך אותו קרוב יותר, כדי שיכנס לתוכי, ואלו הרגעים שהופכים אותי לחיה חיה באמת – לא במובן הפיזי בלבד, אלא תחושת קיום עמוקה יותר. אני מרגישה את ההתרגשות באישון עיני, ואת הזעקה הפנימית של הגוף והנפש שמחכים לפריצה, להתמזגות ואחיזה בלתי ניתנת להתרחקות.
הוא משלב ידיו, מושך אותי או שולח אותי אל הקצה או אל הפתח, ושולח את תאוותי לדרגות חדשות. אני תרופה, אני מושא התשוקה, ואני שונה לחלוטין ממה שהייתי – אך החוויה ההיא, לגעת מחדש בחיים, היא כמו קסם, כמו חיבור רוחני עמוק שמעורר את כל גופי לקיום חדש ומואר יותר. אני מרגישה אותו בתוכי, מרגישה את הקצב, את החום, את האנרגיה של הגשמת התשוקה והחיבור הפנימי שמתחוללים בינינו. וכבר אני לא משוררת, אני לא מגדירה זאת במילים, אך אני מרגישה – אני חיה.
והוא מחבק אותי בחוזקה, דוחף אותי בכל כוחו אל תוך עצמו. וזה גורם לי להרגיש שאני מתמלאת בהתרגשות באופן לא נשלט, כי בתוך ההתרגשות אני חשה שיכולתי להרגיש את כל חיי שוב – כי הם פשוט לא מרגישים כשכבר לא תפקידי חיי, אלא כשאני חיה באמת, מאוחדת עם אותו גבר שאהבתי כל כך ואשר הציל אותי. אני שומעת את נשימותיו המהירות, את קולות הזרימה בגופו, והכל נעשה כמעט בלתי נשלט, כי כל חלק גופי מחפש להזרם קן של חיים חדשים, וכל רגש מתחדש בכל שנייה מחדש.
תחושת התעלות ומעוררות קיומית שולטת בכל חלקי. הוא מבעיר בי את התשוקה, ואני שותקת, אך באופן בלתי נשלט, מגרגרת ומזמזמת. חיבוקו, נשיקותיו והחום שהוא משדר – כל אלה מעוררים בי את ההכרה שהחיים בו הם המתנה האמיתית והגדולה ביותר, גם בעומק המוות, כי זהו מצב של קיום מרועד, של חיים לאחר מוות, שמביא אותי לרגע של תודעה מחודשת ומלאה באהבה ואושר.
כשאתה מתקרב ומחבק אותי, אני מרגישה את הלב שלי, שאולי אין לו דופק רגיל, אך מחכה ומתרגש. אני מנסה להביט, לנסות להביט אליו במבט חודר, ולראות את עיניו שבולטים בשחור בעומק אושרו ואירורו, לחוש את החום, את הרוך שבחוץ והאהבה שנפלתי לתוך עיניו.
כשהוא מתרומם מעלי, אני מרגישה את משקל גופו תומך בי, ומבינה שמה שמפריד בינינו כיום הוא רק המעטפת החיצונית שלו, כמו חליפה של רופא, שבלעדיה הוא היה מרגיש קרוב אליי הרבה יותר. זה כואב – איך לא אמר לי את שמו? מה מנע ממנו? האם לעולם לא אדע את שמו? אני מחבקת את כל הרגעים שחלפו ושעדיין נושאים אותי, ומבינה שאני חייבת לחכות ולפקוח עיניים לגלות עוד, לא לנסות לזכור, אלא פשוט להרגע ולהרגיש.
ואז, שוב, אני זועקת בקול גדול ככל יכולתי: “היי! היי, אני כאן! אני חיה! תסתכל עליי!” והפעם מתוך כוח ואמונה שאולי הוא סוף-סוף יצליח לשים לב אליי. אני גם מרימה את ידי, מנסה לגעת בו, ללמוד אותו דרך מגע, להראות לו שאני חיה בכל מובן. ואני מרגישה שיותר ויותר, אני נפתחת, הגבולות של הגוף שלי מתמוססים. אני מרגישה את חום גופו, ומבינה – אני חיה באש של החיים, ואני רוצה כל כך שיראה, שידע – כי עם כל רגע שעובר, אני יותר מחוברת אליו, זקוקה לו, רוצה שיחזיק אותי קרוב, שלא ישחרר, ויאהב אותי שוב ושוב.
התחושות, המילים, המבט – כל אלו מתמזגים לתוך גל עז של חיים והתחזקות. אני רוצה שהוא יזהה אותי, כי היום אני לא עוד הגוף שמעורבב בכאב וצלקות, אלא נשמה חיה, חיבור אמיתי לכוחות החיים שהחזרתי לעצמי. אני מוכנה לרוץ לתוך העבר, לגלות את שמו, ולהפוך את כל הפחדים לאהבה. כי בסופו של דבר – אני חיה, ואני מודה לו על הכל.
