התייחסות לשיטות הסתרה, תקיפות ומעט על אלימות במשפחה.

[חלק ראשון של הפוסט כאן]

בדרכי מהדירה שלו לתחנת הרכבת התחתית, שומע את המוזיקה הרועשת והקצבית באוזניות, כהרגל קבוע. המוזיקה המלאה במרץ מלווה בעוצמה בלב, בעוד הדופק שלי מואץ. אני הולכת לעבר התחנה, ומאזנת את עצמי שהייתי צריכה לבכות, להרגיש עצובה, נשלטת, פגועה ופחדנית. אך ההרגשה במיידי היא ש־זעם. אני לא ‘עצובה’, אני זועמת. יש לי הרבה מחשבות על מה שקרה, אך המרכזית שבהן היא שאספר את הסיפור הזה.

כמו בשבועות הקודמים, זכרו: הפוסט נכתב זמן קצר לאחר האירוע, אך בחרתי להמתין לפני הפרסום, והסרתתי פרטים מזהים כדי להקטין את הסיכון לתביעה. אל תנסו לנחש מי זה. ההבטחה שלי היא שאם תחשבו ‘האם זה כך או כך?’, אתם טועים, וזה יפגע בי. כל תגובה שמנסה לגלות זהות או לחפוש מידע נוסף – תימחק. אני לא כותבת כדי לקבל רחמים או עזרה – אני בסדר. מאז שהייתי שם, קיבלתי תמיכה מחברים, ייעוץ משפטי על איך ו אם לדווח, ועזרה חשובה בעריכה לפני הפרסום. תודה לניול בוון – הוא גיבור, ואני מודה לו על כך. אני מאוד מבורכת בתמיכה הזאת, בלעדיה הייתי שותקת כמו רבים אחרים.

הפעם הראשונה, אני מספרת את הסיפור כי ברצוני לתעד את מה שקרה. בפעם השנייה, לאחר שאני עולה לרכבת, אני מכינה לעצמי הודעת דוא”ל לחברים הקרובים, בה אני מכסה את מה שקרה ומגיש סיכום עובדתי, עם מעט תיאור הרגשות הראשוניים. הכותרת היא “רק שולחת כי אמרתי את זה במקום אחר” ואני שולחת את ההודעה מיד כשחזרתי הביתה, זמן הערכה כשעה לאחר האירוע.

בפעם השלישית שאני מספרת את הסיפור, זה כי אני חושבת שהערות בזמן אמת עלולות לשמש הוכחה. אני מעבירה אותו במהירות בווצאפ לקבוצת חברים אחרת, ומפרסמת: “הבחור שהייתי איתו הלילה הסתיר אותי. פשוט הת pretending להניח קונדום, ואז קיימתי איתו יחסי מין בלי קונדום.” תוך שמירת התאריך והשעה, כדי לשמר את הזיכרון הצלול והטרי שזה במוחי.

בפעם הרביעית שאני מספרת את הסיפור, זה כדי להודיע לו שאני יודעת. כאשר הוא מגיע להודעות שלי ומבקש להסביר שזה היה אי-הבנה ולבקש שדבר עם, אני לא נכנעת. אני אומרת לו במפורש: “אני ממש כועסת עליך שעשית דבר כזה.” כשהוא מנסה לטעון שזה היה טעות, שהקונדום התגלגל לאחר שעזבתי, ושאנחנו צריכים להיפגש לדבר כי “מגיע לנו כידידים” – אני משיבה בשקט: “הייתה לך יותר מידי כבוד אליי, אל תפקד על זה שאנחנו החברים.” איזה מין אדם אתה, שמגיע לזה?

מדוע אני מספרת את זה?

בדרכי מהדירה שלו לתחנת הרכבת, בלב דופק במהירות ומוזיקה קצבית שמרפדת את ההליכה, זה נוח בשבילי לדעת שאני בכל מצב אמשיך לספר את הסיפור הזה.

בעבר התרחקתי מזיופים והתנהגויות מאכזבות של גברים, אני משקיטה את זה בלב ומתמוטטת לחסוך פירוט כשאני מספרת על מה שגברים אחרים עשו לי. אני מחזיקה את זה בפנים כי אני אוהבת אותם למרות הטעויות שלהם, וגם כי כן, אני עשיתי טעויות קשות משלי. זו סוגיה של כבוד בסיסי, אתיקה, והגנה על פרטיות. האנשים שמופיעים כאן מאפשרים לי לחלוק רגעים פרטיים, והאמון בינינו יקר לי מאוד. אני לא רוצה לפגוע בו, אבל הסיפור הזה שונה.

הכללים האתיים לא מחייבים אותי להקל עליו, גם אם הייתי רוצה. אני לא רוצה לשפוט או להשפיל אותו, אך אני יודעת שאני לא חייבת לשמור על שתיקה כלפי זה. אם מישהו לא רוצה להיות חלק מסיפור כזה, אשמח אם לא יפגע או יאיים על אחרים. כל אדם חייב לבחור את דרכו, אך אני, כאישה שמאכילה את הבלוג הזה, יודעת שאני חייבת לספר את הסיפור.

אני מבינה היטב שהסיפור הזה אמיתי, ושאני מחויבת לגלות אותו. זה חשוב לי לכתוב אותו בכל פעם מחדש, באותם המילים, כדי לשמר את האמיתות והעובדות, ולחזק את ההבנה שזו חווייה שיתוף של המורות הלא קלות שעברתי. בכל פעם שמספרת, אני מרגישה שזה חלק מהתהליך שלי להתמודד איתו ולהתבטא בחופשיות.

רישום רשמי

בפעם החמישית שאני מספרת את הסיפור, זה למעסיק בריאות, במרפאת מין. אני ממהרת להגיע אליהם בבוקר ומספרת את כל מה שקרה, לא מרגישה רגש אלא רק עובדות. היא שואלת אם אני יודעת שזה תקיפה מינית, ואני עונה בחיוך עדין ומודע: “כן, אני יודעת. גם הוא יודע.” היא מציעה לרשום את זה במסמכים הרפואיים, ואני מסכימה. אני זוכרת אישה שביקשה מבדיקת רופא לתקן תקרית אלימות מקרוביה, והתוצאות שימשו עדות. אני רוצה שזה יהיה במרשמים שלי – שיהיה תיעוד של המקרה, שאיתו אוכל להראות למי שצריך.

לאחר מכן, אני מספרת את זה עוד ועוד, עד שכל פרטי העניין מוטבעים בזיכרוני. השכתוב והחזרה על הסיפור נותנים לי תחושת של בליעה של דבר חשוב. גם כשאומרים לי שאני אולי מפרזת, אני מתעקשת לומר את הדברים בפשטות, בלי הסוואות, גם כדי שלא יגידו שאני מסתירה משהו. אני אומרת לחברים, בפשטות, שאני on PEP כי הייתי במעורבות. אני מציגה את זה כמקום נוכחי ואני לא מתביישת בכך.

במהלך השבועות הבאים, אני מדברת עם החברה הכי טובה שלי על זה שוב ושוב, עד שהיא מזהה שאני משתמשת באותן מילים כדרך להוכיח שהסיפור אמיתי. פעם היא שואלת איך אני מרגישה, ואני עונה בפשטות: “לא רע, תודה. רק הייתי קצת מרושעת, כי הייתי במצב קשה.” אני רוצה לשמור על שגרת החיים, לא להחמיר את המצב, ולכן מספרת על כך פתוח וכנה. אפילו כשהחברים מתחילים לשאול ולחייך, אני ממשיכה לדבר בלי לטשטש את העובדות.

לאחר כמה זמן, כשאני משתפת את זה באינטנסיביות, החברים והמשפחה שלי מבינים את עוצמת החוויות והכאב. הם מצידם מוכנים לתמוך ולסייע, ולפעמים הם משתמשים בביטויים כגון: “את חייבת להיות מאוד כועסת.” ואני משיבה בלחישה: “נכון, אני ממש מכועסת.” האמת היא שהתסכול והכעס מתלווים לתחושת אכזריות וחוסר אונים, אך הם חלק ממהות ההכרות שלי עם ההתנסות הזו.

המשכיות והפצה

אני שותפה לסיפורי ההתרחשויות עם כל מי שמסביבי – חברי עבודה, מכרים, בני משפחה ואנשים שאני מכירה היטב. אני מדברת על כך בלי להצטנע, באותה שפה בה אני מספרת על חוויות שכיחות. כך אני שומרת על אותנטיות ומתחזקת את ההכרה שהחוויה הזו חלק מעולמי. בכל תיאור, אני שומרת על עקביות ואמינות, ולפעמים שומעת תגובות של הזדהות והבנה עמוקה.

הסיפורים שלי, איך שהם מגיעים, מעצימים את ההבנה כי מעשים כאלה, כמו הסתרת קונדום, הם סוג של תקיפה מינית. הם זדוניים, חמקמקים ומסוכנים. אנשים שיבינו את זה, לא יזלזלו יותר בפעולות כאלה, והקהילה תוכל לדרוש אחריות. בישראל, לא קיימת עדיין חקיקה ספציפית שמטפלת במעשים אלה, ולכן המודעות והדיבור החופשי הם אמצעי חשוב לשינוי.

אנחנו הסיפורים שלנו

חלק יאמרו שאני צריכה לשתוק, במיוחד גברים שמנסים להסתיר את המעשיהם, או טוענים בטעות שהקונדום נפל לבד. יש מי שבמקום להכיר באשמה, מנסים להמעיט או להסתיר, ולטעון שהשני אשם. הם יאהו לי כי ככל שנספר את זה יותר, הם יתקשו להסתיר את אשם שלהם, וייזהרו יותר מלפגוע בעתיד.

איך זה קרה?! אולי נמשיך לקיים יחסי מין, זה כבר לא משנה! כבר נעשה את המכה, לא?

האנשים האלה יכעסו עלי אם יידעו שאני מספרת. הם רוצים שהכל יישאר תמים ומוסווה, והסיפורים שלי מציבים אותם במקום אחר. הם ינסו לבלבל, לטעון שזו טעות, ל הינהג בהטעייה והכחשה. בדיוק כמו שהם מנסים לעבור על חוקי ההכרה במעשים כאלה, ולהמשיך לשקר לעצמם ולעוד אחרים.

אני מודה מאוד לנשים ששיתפו את סstories שלהן לפני שזה קרה לי. זה לא אומר שאחרים צריכים לספר, הם יכולים לבחור את דרכם. אחת הסיבות שהן שאני שונאת תקיפות ואלימות היא שהן מוסיפות על הפגיעה המידית גם דילמה קשה. האם לדווח? האם לספר? לאזהיר אחרים? האחריות היא עלינו, ולדעתי עלינו להיות אמיצות בכל דרך שנראית לנו מתאימה. כי זה מה שצריך לעשות.

אף אחד לא אמור לקבל על עצמו את העבודה הזו לבד. כל אחת והדרכים שלה, והעיקר הוא לבחור בדרך הנכונה להרגשה שלה. והכל, כי אני, בתור Girl on the Net, מרשה לעצמי ולהביא לציבור את מה שהיה חשוב לי לגלות. זה ברור לי שאין שום נזק מבחינתי לספר, ואילו ההסתרה גורמת לי להרגיש רע מאוד.

זה הסיפור שלי, והוא אמיתי. אני מספרת אותו כי פשוט אינני יכולה שלא, כי הוא תקוע לי בגרון ומייצר מחנק בלתי אפשרי. כי אסור לי להמשיך ולכתוב עד שהסיפור יוצא החוצה. כי אני חייבת לסיים את הפרק הזה כדי להתקדם. כי זה חלק ממני, והסיפורים הם מה שאני עושה.

יש שורה של סיבות לכך: כדי לשמר את האותנטיות, להגן על עצמי, לקדם מודעות, לעודד שיח פתוח. כל אחת והמשמעות שלה. אני ממשיכה לספר, גם כי אני חייבת, וגם כי אני מאמינה שזו הדרך להבטיח שהעולם יהיה טוב יותר, לפחות בחלקו. כי זה חלק מהערכים שלי, וכי זו האמת שלי. וזה מה שאני עושה תמיד, בכל סיפור, בכל נרטיב – אני מספרת את האמת שלי.

הערות: כל התגובות מועברות לבדיקה מוקדמת כדי לשמור על פרטיות והגינות.